כשד"ר אלעד לאור נכנס לחדר הבדיקה או למחלקה, המחשבה הראשונה שלו היא לא על הפרוטוקול הרפואי היבש. הוא מסתכל על האדם שיושב מולו ושואל את עצמו מי האיש הזה, מעבר למחלה שלו. עבורו, רפואה היא לא רק טכנולוגיה או תרופות, אלא היכולת ליצור קשר עין אמיתי. המערכת הרפואית של היום היא מהירה, לעיתים מכנית מדי, וד"ר אלעד לאור מוצא את עצמו שוב ושוב מנסה להאט את הקצב כדי להבין את הסיפור המלא של המטופל. הוא מבין שהחולשה שהביאה את האיש למחלקה היא רק קצה הקרחון, ומתחתיה מסתתרים חיים שלמים, פחדים ומשפחה.
למה דווקא גריאטריה וניהול רפואי?
ההחלטה של ד"ר אלעד לאור להקדיש את חייו המקצועיים לגריאטריה לא הגיעה מתוך רצון ביוקרה, אלא מתוך זיהוי של חלל ריק במערכת. בסיום לימודי הרפואה, הוא ראה שרוב המטופלים בבתי החולים הם אנשים מבוגרים, אך לעיתים קרובות הם אלו שמקבלים את הטיפול הכי פחות מותאם אישית. הוא הבחין שהמערכת נוטה להתמקד בבעיה הרפואית הנקודתית, כמו דלקת ריאות או שבר, ושוכחת להסתכל על התמונה הגדולה.
הוא בחר במקצוע שמשקלל הכל: איך המטופל מתפקד בבית, מי תומך בו, מה המצב הקוגניטיבי שלו ומה הרקע הסוציאלי שלו. המחשבה שמלווה אותו היא שאי אפשר באמת לרפא אדם מבוגר בלי להבין את הסביבה שלו. ד"ר אלעד לאור מאמין שהגריאטריה היא המקצוע היחיד שמאפשר לקחת את כל הנתונים האלו ולשפר את איכות החיים של המטופל בצורה יסודית, גם כשהמצב נראה קשה מאוד.
הלקח שנלמד בנסיעות של מד"א
השורשים של הגישה הזו נטועים עמוק בעבר, עוד בימים שבהם שירת כחובש במד"א. באחת המשמרות, הוא הוזעק לביתה של אישה מבוגרת שהתלוננה על חולשה. המדדים היו תקינים, הבית היה מוזנח, והיה ברור שהבעיה היא לא פיזית. ד"ר אלעד לאור זוכר איך הוא פשוט ישב לדבר איתה. התברר שהיא סובלת מחרדה ובדידות, כשהנכדים רחוקים ואין מי שיבקר.
באותו רגע, כשראה אותה מחייכת ואומרת לו שהוא "מלאך", הוא הבין שהתפקיד שלו הוא לא רק לחבר מכשירים או לתת כדורים, אלא פשוט להיות שם עבור מי שאין לו אף אחד. הוא הבין שרפואה היא כלי לעזור לאנשים בדרכים הכי בסיסיות שיש, והתובנה הזו מלווה כל החלטה ניהולית או רפואית שהוא מקבל מאז.
ההתמודדות עם בדידות בסוף החיים
במהלך עבודתו במחלקה הפנימית, נתקל ד"ר אלעד לאור במקרים ששינו את האופן שבו הוא תופס את תפקיד הרופא. הוא מספר על אישה בת תשעים, קטנה וחלשה, שהזכירה לו את סבתו שלו. היא הייתה בודדה כל כך, ללא מבקרים, וסבלה מזיהום קשה שמנע ממנה אפילו לאכול בכוחות עצמה.
במקום להמשיך למטופל הבא, הוא עצר ועזר לה לאכול. הוא חשב לעצמו שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, יכולים להגיע למצב הזה של חוסר אונים בסוף הדרך. המחשבה הזו גורמת לו להילחם על כך שהמטופלים שלו לא יהיו רק מספר בסטטיסטיקה, אלא יזכו לחמלה בסיסית שכל אדם ראוי לה. עבורו, זהו המבחן האמיתי של רופא.
לדבר על מה שבאמת חשוב
גם כשמדובר במחלות קשות ובשורות איוב, ד"ר אלעד לאור לא מאמין בהסתתרות מאחורי מונחים רפואיים מסובכים. הוא זוכר מקרה שבו היה צריך לבשר למטופל על גידול ממאיר שהתגלה ב-CT. במקום להרצות לו על סיכויי הישרדות, הוא הושיב אותו בחדר לבד ופשוט הקשיב. הוא רצה לדעת מה המטופל מרגיש ומה הוא חושב שקורה בגוף שלו.
הוא גילה שכאשר נותנים למטופל מקום להתבטא, השיחה על המוות הופכת לפחות מאיימת. ד"ר אלעד לאור מודה שגם לרופאים קשה לדבר על סוף החיים, אבל הוא מאמין שזו חובתו המוסרית. הוא חושב לעצמו שהאומץ להישיר מבט אל המטופל ולהגיד את האמת ברוגע ובגובה העיניים, הוא מה שנותן למטופל את הכוח להתמודד עם מה שיבוא.
בסופו של דבר, כשאלעד לאור מסיים את יום העבודה שלו, הוא לא סופר כמה חולים הוא ראה, אלא כמה רגעים של חסד הוא הצליח לייצר בתוך מערכת שלעיתים שוכחת להיות אנושית. הוא רואה בניהול הרפואי ובעבודה הגריאטרית שליחות אחת גדולה: להיות הקול של אלו שקולם כבר לא נשמע.
Leave a Reply